ההצבה בתערוכה מחברת בין סדרת קולאז'ים של רהיטים שעליהם מונחים אוביקטים אמורפיים מנייר, לבין פסל רצפה העשוי ממבני עץ חלולים ואוביקטים פיזיים. הפסל ממשיך את המחשבה של הקולאז'ים התלויים על הקיר ולהפך.
העבודה מורכבת משאריות של עבודות קודמות שהוצגו בתערוכות שונות,ומעלה את הרעיון שפעולת ההרכבה והפירוק של מעשה הקולאז' היא אינסופית ואוחזת בתוכה מיתוסים שכבר סופרו בעבר באופנים שונים וממשיכים להדהד בעולם בסדר חדש.
"איילת השחר כהן מייצגת את העשייה הנקייה "הקלאסית", שקווי החיתוך החדים שלה מצביעים על האלימות הכבושה העקרונית לפעולת הקולאז'. ארבע העבודות הדו-ממדיות שהיא מציגה
הן חלק מסדרה שנוצרה תחת כללי משמעת נוקשים: בחירה של תצלום אחד מקטלוג של ריהוט
עילי המקבל תוספת של גלימה או אריג מצויר, שכהן חתכה מרפרודוקציה של ציור רנסנסי. פיסת הטקסטיל המצוירת/מצולמת, שבמקור השתייכה לדמות של איש דת נוצרי כזה או אחר, הופכת בקולאז'ים המינימליסטיים הללו לחלק גוף או לאורגניזם מופשט "המונח" על פיסת הריהוט, כמו
נתח בשר צבעוני על לוח קצבי מהודר. בשונה מהשפה הבארוקית של מרבית הקולאז'ים שלה, העבודות האלה עשויות בצמצום קיצוני. הן מצביעות על בחירה מודעת במחווה אנורקטית של חיתוך וחיבור, ודחייה וויתור על בולמיית הדימויים שהקולאז' מאפשר בדרך כלל.
ההצבה הפיסולית שכהן ממקמת במרכז החלל מאזכרת את עיקרון השימוש החוזר הפוטומונטאז' מבוסס עליו. האלמנטים הפיסוליים (בעצמם סוג של רהיטים) נוצרו עבור תערוכתה "אם עץ נופל ביער" (2022, מוזיאון פתח-תקוה לאמנות. אוצרת: אירנה גורדון). תיבות העץ ירדו מהקיר, ובדומה
לרהיטים המצולמים בעבודות הדו-ממדיות, הן בונות מערך ארכיטקטוני המחזיק ומגן על דימויים גזורים מנייר וחפצים שונים שהאמנית מלקטת. עבודותיה של כהן מזכירות כי העיקרון הקולאז'י לא מוגבל לנייר הדו-ממדי, ושהוא עשוי להיות, הלכה למעשה עקרון מציאות רב מימדי".
אוצר: אבשלום סולימן (מתוך קטלוג התערוכה) | צילומי הצבה: ינון כלפון
